קינטסוגי – על למה נשברות לי כל הזמן כוסות, ועל איך זה קשור לאומנות יפנית.

ככל שהחיים מתקדמים, והשנים חולפות, אנו חווים יותר חוויות. מתמטיקה פשוטה, נכון?
המודעות שלנו גדלה (או לפחות כך יש לקוות) וזרקור הקשב שלנו נשלח אל כל חוויה משמעותית כאל חוויה משמעותית (סוף סוף) ולא כאל אפיזודה שיש להדחיק או במקרה החיובי, לרצות לא להתרגש יותר מדיי, שלא נהיה שמחים מדיי... אחרת...(מה כבר יקרה?).
השנים הללו, והחוויות האלו, הטובות והפחות טובות, גם אם איננו רוצים שישפיעו, מותירות את סימניהן על עורנו, משל היו אדוות גל, ואנו חלוקי נחל.
סימנים של אובדן אדם אהוב, של לידה, של שיברון לב, שמחת חתונה, מחלה, של תחושת חוסר אונים אל מול חווית עוצמה אימתנית שגדולה מכל רגש, אהבה.

"קינטסוגי" אמרתי לבחורה שישבה מולי.
"קינט...מה?" היא שאלה בחזרה.
את כמו כלי שנשבר, כמו שקורה כל הזמן, בכל חוויה, טובה ורעה, אבל השבר הזה אינו שבר כפי שאנו מכירים, כתחושה של סוף.
גם כשהעצם נשברת בגוף, היא גדלה חזקה יותר...חשבתי אך במקום זאת אמרתי, "היפנים הפכו את השברים לאומנות של ממש".
היא לא הגיבה, אז המשכתי.
"כשנשברת לך צלחת בבית, מה את עושה?"
בשנייה היא ענתה "זורקת לפח ומוודאת שאין שברים על הרצפה".
"וכשאת מרגישה כואבת, מתפרקת, כמו שאת עכשיו מתארת, מה את מנסה לעשות?".
שוב היא ענתה מהר "לחזור להרגיש כמו כשהרגשתי לפני....להעלים את זה, כאילו לא היה".
חייל חוזר ממלחמה, קשה ככל שהיתה, הוא חוזר עם מראות קשים, אך גם עם עיטורי גבורה...חשבתי לעצמי ולא אמרתי לה.
חסרת סבלנות היא התבוננה בי ואמרה "מה הקשר ליפנים ולקינטסוגי הזה?".
"היפנים לא זורקים צלחת או ספל שנשברו, הם מאמינים שהשברים הם צלקות קרב, לידה מחדש אל דבר אחר, יפה יותר. היפנים לוקחים קערה שבורה ומדביקים את השברים זה אל זה באמצעות לכה המכילה אבקת זהב. תהליך שלא רוצה להסתיר ולהעלים, אלא להוליד מחדש את אותו הדבר באופן חזק יותר. סימני מתיחה, צלקות מניתוחים, לב שבור, אובדן, או סתם צלחת שבורה- לכולם יש מקום".
"ביפן?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"לא רק שם" חייכתי "אולי גם כאן".