לכל אדם יש ג׳רבה בליבו. לפעמים היא מופיעה רק בשם אחר.

כשבני היה בן חודש, סבתי האהובה, סבתא שרה נפטרה. לא הורשיתי לטוס חזרה לארץ ולא יכולתי להיפרד ממנה. לא חושבת שהייתי יכולה להיפרד ממנה גם לו רציתי. איזו סבתא. איזו אישה. עליה נכתבו כל ספרי הפסיכולוגיה החיובית בעולם. מבלי שהעולם ידע, ומבלי שהיא ידעה בעצמה, סבתא שרה היתה הד״ר לפסיכולוגיה של האושר, הראויה ביותר, והטובה ביותר. הלוואי ויום יבוא ואוכל להיות רבע ראויה למשהו שיכול להידמות למה שסבתא שלי היתה.

וכך המשיכו להם החיים עם חלקים שבורים וחסרים בליבנו.חמישה חודשים אחרי הפרידה שהיתה ולא היתה, ארזנו עצמינו ואת משפחתינו אל עבר אי החלומות, אל עבר מקום בו אולי אמצא חלק שבור מתוך ליבי ולהכניס אותו לנשמתי. מקום בו אולי אוכל להתיר חלק ממני בו. המקום בן נולדה הפלא שהיא סבתא שלי. לכל אדם יש ג׳רבה בליבו. לפעמים היא פשוט מופיעה רק בשם אחר.

 אל ג׳רבה, טוניסיה, אי אפשר סתם כך להגיע. אבל אולי כן אפשר. צריך להיכנס עם דרכונים זרים, ולהיזהר לא לדבר עברית, כך אומרים. האם זה מה שהרגשתי? לא. הרגשתי בבית. הרגשתי כאילו חלקים מתוך אלפי חלומות שחלמתי נפגשו להם בשבוע אחד. האי ג׳רבה הוא באמת סוג של גן עדן, הוא כמו מדבר עטוף מים. עצי דקל עם תמרים יפהפיים מעטרים את ראשו כתלתלי זהב, ופלמינגו ורודים ויפים כעדי לצווארו.

 הגענו בחמישי בערב וכבר למחרת ניסינו להגיע לאל גריבה, בית הכנסת הקדום בהיסטוריה היהודית. בכניסה, קיבלו את פנינו מאבטחים שאמרו שבית הכנסת נסגר למבקרים אחרי כניסת השבת. נחזור בשבת כך הבטחנו והלכנו לחרה כבירה, הכפר הגדול בו חיים להם כ1200 יהודים בלב מדינה מוסלמית.

 שם מצאנו בית כנסת קטן שהוא העתק של בית הכנסת הגדול, אל-גריבה. הגברים נכנסו ואני נותרתי מאחור, מחוץ לדלת הכניסה. בוהה בחלון, מתרגשת, ומעבירה הכל בלייב בוידיאו לאימי המרוגשת אשר חוותה את המסע הזה איתי דרך FaceTime.

בפעם הבאה היא באה איתי. כן, תהיה עוד פעם, ואחריה עוד פעמים רבות. חמי קורא לי להיכנס, ״יש פה מישהו שרוצה לדבר איתך״. איתי? ואני לא יודעת צרפתית ולא ערבית טוניסאית, למה אני? נכנסתי ולפניי התגלה אדם כבן שבעים, יושב לו בנינוחות על ספסל קדוש ומחייך. שם, בבית הכנסת הקטן, עלו לי לראשונה הדמעות. בפנים שלו ראיתי את החום של סבתי. את הנינוחות, התמימות, היופי שבאדם. ״את מדברת עברית?״ ואני, שלפני כן פחדתי, התגאיתי להגיד שכן, אני ישראלית. ואני גם ג׳רבאית. או לפחות חלק ממני הוא כזה, כמוך. וכך אני והוא, שני יהודים, במדינה מוסלמית, שוחחנו בעברית, בבית כנסת קטן וכחול. והדמעות עולות בי, ואני מתכחשת. כי אם אגיד כן, שאני מתרגשת, אפרוץ לי כנהר גועש.

הרוגע שלו מעורר הערצה וקנאה. שלוות רוח שנעלמה לה מהעולם המודרני. פניו כפני השבת עליה כתבו בתנך ״ביום השביעי שבת וינפש״. משפחת עשיש מכיר? על כהן היה לי ברור לא לשאול כי רוב היהודים באי הם כהן. הוא היה כהן, ויש עוד שתי משפחות בשם עשיש. עוד אנשים שאוכל לדמיין שהם קשורים לסבתי בחבלים, ואולי יזכירו לי אותה עוד. אבל האמת היא שכל האי הזה חי את סבתא שרה. את רוחב הלב, הנדיבות שאפילו מורגשת באוכל, הנעימות, החיוך הגדול, הטעמים מבית סבתא, החיות. אוי כמה חיה סבתא שרה. בדרכה היתה התגלמות החיות. והעצב. הרגשתי קשורה לכהן הזה, שישב לו בשלוות נפש כמו החתול באליס בארץ הפלאות. רק שהוא לא היה ערמומי, אבל שניהם היו קסומים באותה מידה. אני ״טונסי״. אבל אני גם ג׳רבה. אני ג׳רבאית, שזה קצת שונה מלהיות ״טונסי״. זה להיות שייכת לאי מדברי.

לכל אדם יש ג׳רבה בליבו. לפעמים היא מופיעה רק בשם אחר.

  נראה כאילו כל מה שאדם רוצה בחייו הוא הרצון לקשר, כך הגענו לעולם. וכנראה כך נעזוב. בפחד להיות לבד. ברצון עמוק להיות קשור לאחר. ואני הרגשתי קשורה. לא ידעתי שאינני קשורה, או שאפשר להרגיש קשור יותר, עד שאת ג׳רבה מצאתי בליבי.

כהן, כך נקרא לו, סיפר לנו ברוחב לב על המקום, והמליץ לנו להגיע שוב מחר לחרה כבירה, כי במוצ״ש זו ממש חגיגה. את ההמלצה ללכת לבריק של יצחק קיבלנו לראשונה ממנו. לאחר מכן, קיבלנו שוב מהחדרן במלון. זו לא הפעם האחרונה בה שמענו על הבריק של יצחק.

 גם אם אנסה ואשתמש בכל המילים הקיימות, לא אצליח לתאר את הרגשתי. מרוגשת ונרגשת הן חוויות מילה מוקטנות לעומת החוויה העזה שעפפה אותי. התרגשתי לא רק בשבילי, אלא גם בשביל אימי, אשר חוותה את המסע הזה איתי באיזה אופן, והוסיפה לו מימד עמוק יותר.

לכל אדם יש ג׳רבה בליבו. לפעמים היא מופיעה רק בשם אחר.

בשבת טיילנו בשוק במרכז האי, והופתענו לגלות שכל חנויות התכשיטים נושאות שמות של יהודים. דויד, מיכאל, עמנואל, רפאל. כאילו כל המלכים והמלאכים הגיעו לג׳רבה לחוות את החיים. אי אפשר למצוא מזוזה על מפתן הדלת, אך השם היהודי מתנוסס בגאון. עוד חלק מהדואליות, ומדו הקיום שמתקיים לו באי הג׳רבאי. 

בערב הגענו לאחר אלו ואלו המלצות, אל הבריק של סבתא. אל אחד מהמאכלים שהצליחה לשמר מתרבותה. סבתא שרה, זו סבתא של צלחת גדולה. סבתא של ״צריך להשמין״ , סבתא של הר קוסקוס, ו״עוד קצת״. ושל טוב ונעים. של חמים, מטוגן, של קולה שמשפריצה כי ניערה את הבקבוק, ושל אם האמהות הגדולה. כמו כוהן, רק כוהנה.

 הבריק של סבתא.

פעם לא אהבתי בריק. האמת, שגם היום אני לא בטוחה שאני אוהבת. אבל אני אוהבת. כי זה של סבתא. וכל קלורית שווה זיכרון וגלי אהבה חמימים. את פנינו בבריק של יצחק (Ishak) קידם בנו שלא עטה כיפה. כל היהודים שומרי שבת אדוקים, אך בעת עבודתם כמעט שלא עוטים כיפה. למה? אולי מהפחד. מתחושת הזרות מלחיות במדינה מוסלמית? או מהרצון להיות קשור. גם במקום שלא תמיד מזמין תחושה שורשית. אך הוא שורשי. ש.ר.ש זהו שורש שאשמע שוב ושוב. שורש דומה לקשר. בשאלה מה קדם למה. הרצון לשורשים, או הרצון לקשר.

ובחזרה לבריק של יצחק. בנו היה על השיפודים. מסתבר שיש לקהילה פה רב שהוא שוחט. שנמצא מרחק של שתי חנויות שמאלה, הכל קרוב. הכל קשור.

״איזה שיפודים את רוצה? כבד? עוף? בקר?״. הבריק ככל הבריקים, היה בריק אותנטי של ביצה בלבד. כמו שסבתא שרה הכינה. בטיגון עמוק. בשפע, באהבה. שרק תשמיני. שרק תרצי עוד.

ביצה רכה נוטפת חלמון. טעימה. קריספית בקצוות. כמעט שרופה. או כמו שאני אוהבת אוכל, לא מפחד. בריק אמיץ. שלא מפחד להיות. והבריק הזה נטף לי על הסנטר, על המעיל של הקטן שנשאתי במנשא, כן, אז ידעתי שעליי לעצור פן יהיה מפגע.

 ואז גם הגיעה בוכא (משקה תאנים טוניסאי), לא בוקובזה, אלא מקומית שמכינים פה ליד, בטעם אניס, וחלומית לא פחות. רק אני, תמימה כסבתי, חשבתי שמדובר במים בגלל העטיפה, ולגמתי לגימת מים גדולה. שיהיה. גם סבתא שרה היתה כנראה עושה את זה. ואז צוחקת משמחה.

  לכל אדם יש ג׳רבה בליבו. לפעמים היא מופיעה רק בשם אחר. יצחק הגיע על קטנוע. כולם פה מתניידים על קטנוע. לפעמים גם אמא עם שלושה קטנטנים על דו גלגלים. בלי קסדות. אבל זו הדרך פה, ואין מה לשפוט. בג׳רבה, הייה ג׳רבאי. בשלב זה אני מדברת בעברית באופן חופשי, אך מודע. ״אולי אתה מכיר את המשפחה של סבתא שלי״?ויצחק כיצחק, צוחק.אולי. קשה לדעת, והכל בחיוך ובצחוק. ובהזמנה לעוד אוכל. ובהזמנה לעוד שישי. עם משפחתו. אני רוצה לבכות. אני אוכלת את הדמעות בקציצת ירק שדחפו לי ליד. היא טעימה. אני מחייכת. הכל מטוגן. נאהב. החלפנו מספרי טלפון והבטחנו להיות בקשר. לבינתיים ברחוב, ילדים עם כיפות מדברים בערבית משחקים בגולות. ואני מרגישה שזה עולם אחר. זה באמת עולם אחר. דו קיום שנמצא לידינו, והלוואי יום אחד גם בתוכנו. כמה גדולה היא הזכות לשמר דברים יפים. כמה קדושה היא הזכות להיות נוכח לדבר שנשמר לאורך השנים. למחרת אנו נוסעים בהתרגשות לאל-גריבה.שונים הסיפורים סביב מקור השם. "המופלאה״, "הזרה״. הפלא שצץ לו באמצע שום מקום.מדודי שמעתי את הסיפור שסבתי סיפרה לו, שפעם, לפני מלא מלא שנים, הגיעה אישה זרה ומופלאה לאי. אישה יפהפייה שהיתה מחוללת ניסים. היא ריפאה אנשים, עזרה וייעצה. ועל שמה כונה בית הכנסת העתיק. סיפור אחר, אותו שמענו מהאיש שעובד במקום הוא שלפתע צץ לו המבנה באמצע שום מקום, ואף אחד לא ידע להסביר זאת.יש שאומרים שאבן מבית המקדש טמונה שם מתחת לאל גריבה. אחרי שעברנו את האבטחה הג’רבאית, הגענו לחלל גדול המחולק לשני חלקים. חלק אחד הוא חלק ההכנה ההכחול ומרהיב, בו מקבלים כיסוי ראש לנשים ולגברים, וחולצים נעליים, כמנהג המוסלמים במסגד.לחלק השני, שזהו בית הכנסת עצמו, מגיעים ביראת קודש. בפליאה של עולל אשר פקח את עיניו. זוהי הדרך היחידה להיכנס למקום הזה אליו נוהרים אנשים מכל קצוות תבל. ובהחלט לא רק יהודים.

המקום יפהפה וכחול. תואם לצבעי האי. כחול ולבן.

יש שם את ספר התורה הקדום מכל. והמנהגים? אחרים. ליד ספר התורה נשים מגיעות וקושרת צעיפים, כל צעיף משאלה כואבת. כל צעיף כמיהה נכספת. אני מסתכלת על הצעיפים ומקווה עבור כל בעלת צעיף שחלומה הפרטי יתגשם. בכניסה ניתן לתרום כסף לצדקה, ולבקש ביצים. ביצים חיות, עליהם כותבים משאלות ואז נכנסים לפתח בור קטנטן, ומניחים את הביצה ומשאלתה בבטן האדמה.

קלסטרופובית שכמותי נרעדתי מהמחשבה, אך עד לפה הגעתי, וביצה לא הנחתי?

כמובן שירדתי ואת ביצת המשאלה שלי הנחתי כלאחר כבוד.

על הביצים שמענו עוד מסבתא שרה. זהו עוד מנהג שנשמר. איך דברים יפים לא נעלמים באי הזה? בזכות שומריו, הקהילה היהודית שנותרה. ברוחב לב, אולי מבלי לדעת, הם שומרי המסורת הנאמנים של הגלקסיה הזו ששמה ג׳רבה.

 קצרה היריעה מלהכיל את המים הכחולים, הפלמינגו הורודים המאפיינים את האזור. או אולי את הדגים שהם בהחלט הדגים הטובים ביותר שאכלתי בחיי. קצרה היריעה מלהכיל את הדמעות שלא זלגו, אך כאבו לי בפנים.

את פניה של סבתי שהביטו אליי מבכל מקום. את הריחות שלה. את צעדיה לצידי.

רבות עוד ארגיש ואכתוב על ג׳רבה. אך זהו לעתה.

סבתא שרה שלי, אהובה ויפה, לחייך.