וודסטוק 2019. על כוח המחאה הפנימית שלנו
ביום רביעי האחרון ביקרתי בפסטיבל ישראל, באירוע הפתיחה- היפהופלנד.
היה שמח!
ולמה בכלל אני מספרת לכם את זה? משתי סיבות (לפחות). הראשונה, כי אני ממליצה לכם ללכת, מהר, ולבקר בפסטיבל ישראל. הסיבה שנייה, היא שזה גרם לי לחשוב על הכוח שיש במחאה ועל הקשר שלה למוסיקת היפ-הופ.
למחאה יש הרבה כוח! מוסיקת ההיפ הופ התחילה בשנות ה-70 בניו-יורק כמחאה על האפליה, שנוצרה נגד קבוצות המיעוט, והיה לה כוח לשחרר תסכול, לרעום, ולשנות!
כשחושבים על מחאה חושבים על מחאה חברתית לרוב, ואכן יש ברשותה את הכוח לרעום את זעקתם של הקבוצות החלשות, ולצעוק חוסר הוגנות.
התחלתי לחשוב אם למחאה יש כל כך הרבה כוח, מדוע אנחנו לא משתמשים בה בתוך עצמנו? למה שלא נמחה כדי להשקיט את קול המחאה החזק שלנו כלפי עצמנו?
למחות על כל "אני לא מספיק טובה", לצעוק על היחס הלא הוגן שזכינו אנו מעצמנו, כל ה-"רק אם הייתי חושב דקה לפני שאני מדבר", או ה-"איזה חלש אני", או כל ה-"למה הייתי צריכה לאכול עוד פרוסת עוגה...".
מכירים את זה?
אז אולי הגיע הזמן להשתמש בכוח המחאה כלפי הכוח השלילי שנמצא אצלנו בראש, ועל כל מחשבה של "למה אני ככה...וככה...", לחשוב על "עד כמה אני מוקיר/ה על כך שאני בדיוק ככה", או בכלל, "אם כבר לקחתי עוד פרוסה, אז לפחות כדאי שאהנה מכל ביס", או אולי פשוט לצחוק קצת על הקול הכועס שמפגין נגדנו, ולהגיד לו (בשקט-בשקט), "פעם גם אני הייתי ככה, אבל היום אני מוחה נגד כל השטויות האלו".
למחאה יש קול וכוח, ולמדנו כחברה להשתמש בה, אז למה שלא נתמקצע בה באופן פנימי, כאדם אל עצמו, כאני אל אני?
לא רק עוגות טעימות יותר כשאנו מוחים נגד הקול השלילי שלנו, גם כל העולם טעים יותר.